1אמר אביי: ברשות היחיד דכולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים שהלכה כשיטת רב חסדא, שרשות היחיד נחשבת לחטיבה אחת מלאה עד לרקיע. אלא הכא כאן, בברייתא זו מדובר במקרה מיוחד — באילן העומד ברשות היחיד ואילו נופו ענפיו נוטה לרשות הרבים, וזרק אדם חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על נופו. שרבי סבר סבור כי אמרינן אומרים אנו "שדי זרוק את נופו בתר אחר עיקרו", וחשוב את הצמרת כולה כאילו היתה בתחום רשות היחיד. ואילו רבנן סברי חכמים סבורים כי לא אמרינן אין אנו אומרים "שדי זרוק את נופו בתר אחר עיקרו", ומשום כך הצמרת נמצאת שלא ברשות היחיד אלא במקום פטור, ולכן אינו חייב.2א אמר אביי: זרק כוורת, שהיא כחבית עגולה, עשויה קנים לתוך רשות הרבים, והיתה הכוורת גבוהה עשרה טפחים ואינה רחבה בקוטר ששה טפחים — חייב. כי מאחר שאין קוטרה מגיע לששה טפחים, אין בשטחה לפי חשבון ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים. ולכן, כוורת זו נחשבת חפץ, ואם זרקה מרשות היחיד לרשות הרבים — חייב. ואולם אם היתה הכוורת רחבה בקוטרה ששה טפחים — פטור, שכיון שיש בשטח הכוורת ריבוע של ארבעה על ארבעה טפחים הריהי כבר נחשבת כרשות היחיד לעצמה, ואין בה משום זריקה מרשות לרשות.3ורבא אמר: אפילו אינה רחבה ששה טפחים — פטור. מאי טעמא מה טעם הדבר? — שכן אי אפשר לקרומיות של קנה החלקים הבולטים ויוצאים מאריגת הקנים של הכוורת שלא יעלו למעלה מעשרה טפחים. ואם כן, נמצא שהכוורת כולה לא הגיעה כלל אל רשות הרבים — שהרי חלק ממנה נמצא עדיין במקום פטור עשרה טפחים מעל לרשות הרבים.4ואם כפאה לכוורת זו שאין ברוחבה ששה טפחים על פיה, שזרקה כשפיה למטה, במקרה זה אם היתה הכוורת גבוהה רק שבעה טפחים ומשהו — עדיין חייב, שכוורת זו הריהי כשאר חפצים שנפלו לשם. ואולם אם היה גובהה של כוורת זו גדול מזה והגיע לכדי שבעה טפחים ומחצה — פטור, שכן בתוך שלושה טפחים לקרקע אנו מסתמכים על הכלל של "לבוד" שלפיו דבר סמוך בתוך שלושה טפחים נחשב כמחובר, ואנו ממשיכים את מחיצות הכוורת עד לקרקע, ואז נחשב כאילו נגעה כבר הכוורת בקרקע רשות הרבים כשהוא עדיין במרחק שלשה טפחים בעוד חלקה העליון עדיין במקום פטור. וכאילו היתה זו כוורת הגבוהה מעשרה טפחים.5ואילו רב אשי אמר: אפילו היה גובה הכוורת שבעה טפחים ומחצה — חייב. שכן אין אנו יכולים להחשיב את מחיצות הכוורת כגבוהות יותר. מאי טעמא מה טעם הדבר? — משום שהמחיצות לתוכן עשויות, שמחיצותיה של הכוורת אין להן כל תפקיד מעבר לתחומה הממשי, ועל כן, אין מקום להאריך את המחיצות מדין לבוד. ומשום כך, אם אין הכוורת גבוהה מעשרה טפחים הרי היא כחפץ בלבד.6ב אמר עולא: עמוד שגובהו תשעה טפחים שהיה עומד ברשות הרבים והיו רבים מכתפין עליו, כלומר, נעזרים בו כדי להקל על עצמם להרים משא על כתפיהם, וזרק חפץ מרשות היחיד ונח על גביו, על גבי העמוד — חייב. מאי טעמא מה טעם הדבר? — על פי כלל זה: כל דבר הבולט מרשות הרבים פחות משלשה טפחים מדרס דרסי ליה דורסים אותו, דורכים עליו הרבים, והוא נחשב כחלק מן הקרקע. משלשה ועד תשעה טפחים — לא מדרס דרסי ליה דורסים עליו הרבים ולא כתופי מכתפי מכתפים עליו. ואולם דבר שגובהו תשעה טפחים ודאי מכתפי עילויה מכתפים עליו, וכיון שרבים משתמשים בו הריהו רשות הרבים, למרות גובהו.7בהסתמך על דברי עולא אמר ליה לו אביי לרב יוסף: גומא העמוקה טפחים אחדים מקרקע רשות הרבים מאי מה דינה? האם אף היא תיחשב, בהתאם לכלל של עולא, כחלק מרשות הרבים? שכן בדרך כלל בהלכות שבת אין מבחינים בין דבר המוגבה מעל שטח, לבין הנמוך מן השטח הזה. אמר ליה לו רב יוסף: וכן בגומא, שייכות אותן הלכות. ואילו רבא אמר: בגומא לא. מאי טעמא מה טעם הדבר? — כיון שתשמיש על ידי הדחק לא שמיה אין שמו, אינו נחשב כתשמיש, וגומא, אף אם עומקה תשעה טפחים אינה מקום נוח לשימוש ואין להשוותה לעמוד בגובה זה.8איתיביה הקשה לו רב אדא בר מתנא לרבא מממה ששנינו בברייתא: היתה קופתו סלו מונחת ברשות הרבים והיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה — אין מטלטלין חפץ לא מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה, לפי שקופה זו דינה כרשות היחיד. ואם היה גובהה פחות מכן — מטלטלין מתוכה לרשות הרבים, ולהיפך. ומוסיפה הברייתא: וכן בגומא. מאי לאו אסיפא האם לא נאמר דבר זה על הסוף של הברייתא, כלומר, שגומא הפחותה מעשרה טפחים מטלטלים מתוכה לרשות הרבים. והרי זה כדעת רב יוסף, שגומא בטלה לרשות הרבים: ודחה רבא: לא, ארישא לא נאמר דבר זה אלא על ראשה של הברייתא, שאם היתה הגומא עמוקה עשרה טפחים אין מטלטלים ממנה, כי היא רשות היחיד גמורה, אבל אין להסיק מכאן לגבי גומא שעומקה פחות מעשרה טפחים.9עוד איתיביה שאל אותו רב אדא בר מתנא את רבא ממה ששנינו בברייתא אחרת העוסקת בדיני עירובי תחומים:10נתכוון לשבות ברשות הרבים במקום מסויים, הרי כדי שייחשב לו ששבת באותו מקום צריך הוא להניח בו מזון הראוי לשתי סעודות. ואם הניח אדם זה את עירובו המזון המשמש לצורך העירוב בבור למעלה מעשרה טפחים, כלומר, שאינו עמוק עשרה טפחים — עירובו עירוב. ואם הניח את העירוב למטה מעשרה טפחים, שהוא עמוק עשרה טפחים ויותר — אין עירובו עירוב. כי מקום זה נחשב כבר לרשות היחיד, ומאחר שאין הוא יכול להוציא את העירוב מרשות היחיד הבור לרשות הרבים, מקום שביתתו — אין זה נחשב לעירוב. ומעתה ניגשים לברר את פרטי הענין בנושא זה.11היכי דמי כיצד היה הדבר בדיוק? אילימא אם תאמר שמדובר בבור דאית ביה שיש בו בעומקו עשרה טפחים, ונפרש "שהניחו למעלה מעשרה טפחים" — דדלאי ואותביה שהרימו והניחו, כלומר, שהניח את העירוב בתוך עשרה טפחים מפני הקרקע, ונאמר כי "למטה מעשרה טפחים ", משמעו דתתאי ואותביה שהורידו והניחו, שהניח את העירוב למטה מעשרה טפחים מפני הקרקע, ואולם במקרה זה מה לי למעלה ומה לי למטה, כלומר, מה ההבדל אם היה העירוב למעלה או למטה, והרי הבור הוא רשות היחיד, וכלל בידינו כי רשות היחיד תופסת מקרקעה עד לרקיע. ואין כל הבדל אם היה העירוב מונח גבוה יותר או נמוך יותר — שהרי בכל מקרה הוא במקום אחד, ברשות הרבים, ועירובו במקום אחר הוא, ברשות היחיד, ומאחר שאינו יכול להוציא את העירוב מן הבור — אין עירובו עירוב.12אלא לאו האם לא נצטרך לפרש שהמדובר הוא בבור דלית ביה שאין בו בעומקו עשרה טפחים, ונבין כך: "למטה מעשרה טפחים" הריהו בבור עמוק מעשרה, שתחתיתו למטה מעשרה מפני הקרקע. למעלה מעשרה — בבור פחות מעשרה ואינו רשות היחיד, וזהו "הניח עירובו למעלה מעשרה טפחים" לקרקע, וקתני עירובו עירוב. אלמא מכאן שתשמיש על ידי הדחק בגומא הפחותה מעשרה טפחים שמיה שמו, נחשב תשמיש, ובור כזה הוא רשות הרבים ממש.13על כך ענה רבא תשובות שונות, זמנין משני ליה לפעמים היה מתרץ לו שמדובר כאן באופן שהוא ועירובו בכרמלית, שהתכוון לשבות בכרמלית ומניח את העירוב שם, והבור היה פחות מעשרה טפחים ושניהם ברשות אחת. ואמאי קרי ומדוע קורא לה בברייתא למקום שביתתו "רשות הרבים" — לפי שאינה רשות היחיד.14וזמנין משני ליה ולפעמים היה מתרץ לו תירוץ אחר, שמדובר כאן באופן שהיה הוא אמנם ברשות הרבים ואולם עירובו נחשב כאילו היה בתוך כרמלית, שבור שאין עומקו עשרה טפחים אינו כרשות הרבים כי אם ככרמלית. ועל השאלה כיצד בכל זאת ייחשב זה לעירוב כשר בעוד שאסור לטלטל גם מכרמלית לרשות הרבים, יש להשיב כי ברייתא זו הרי בהתאם לשיטת רבי היא, שאמר רבי: כל דבר שאסור לעשותו בשבת ואין איסורו מדין תורה אלא הוא משום שבות איסור מלאכה בשבת מדברי חכמים, כגון כרמלית לא גזרו בו חכמים עליו בין השמשות, שהיא שעת הדמדומים שאינם לא ודאי יום ולא ודאי לילה. וכיון שבכדי שיחול העירוב די שיהיה ראוי לשימוש רגע אחד בין השמשות בערב שבת, הרי עירוב זה המונח בכרמלית מותר היה בשעתו.15ואמר לו רבא לרב אדא בר מתנא: ולא תימא דחויי קא מדחינא לך ואל תאמר שאני רק דוחה אותך בתירוצים, אלא דוקא קאמינא במדוייק אני אומר לך. שהשיטה שתשמיש על ידי הדחק אינו נחשב תשמיש הריהי שיטה מבוססת, והתירוצים הנם הסברים נאותים של אותה ברייתא. דתנן שכן שנינו במשנה: אם היה רקק מים ביצה ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק לתוכה מרחק ארבע אמות — חייב ככל מטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. וכמה הוא עומקו של רקק מים זה — פחות מעשרה טפחים. ועוד מוסיפה המשנה: רקק מים שרשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו ארבע אמות — חייב.16התמיהה על החזרה כמעט באותן מלים על אותו נושא ברורה, ועל כן: בשלמא נניח למה נשנו המילים "רקק" "רקק" תרי זימני שתי פעמים, אפשר להסביר זאת כי חד במקרה אחד מדובר בימות החמה, וחד ובמקרה אחד מדובר בימות הגשמים. וצריכא וצריך להודיע לנו כי דין זה קיים גם בקיץ וגם בחורף. וטעמו של דבר — דאי אשמעינן שאם היה משמיע לנו רק בימות החמה, היינו אומרים שהטעם הוא משום דעבידי אינשי לקרורי נפשיהו שעשויים אנשים לקרר את עצמם ולכן עוברים דרך רקק המים. אבל בימות הגשמים אימא הייתי אומר שלא. ולהיפך, אי אשמעינן אם היה משמיע לנו בימות הגשמים בלבד הייתי אומר כי אגב דמטניף, מקרי ונחית שהוא ממילא מטונף, מלוכלך, קורה שאינו מקפיד ונכנס לתוך הרקק, אבל בימות החמה שאינו מלוכלך בבוץ, לא. ועל כן צריכא הוצרכה המשנה לחזור על ענין הרקק פעמיים, להודיענו כי הלכה זו שייכת בכל עת.17אלא הדגשת המשנה בענין הילוך רשות הרבים בתוך אותו רקק תרי זימני שתי פעמים למה לי? אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד ממנה כי הילוך אף על ידי הדחק ולא בדרך קלה — שמיה שמו, נקרא הילוך, אבל תשמיש שימוש כאשר הוא רק על ידי הדחק, בדוחק בלבד — לא שמיה תשמיש אין שמו, אינו נקרא שימוש, ולכן היה צריך להדגיש שרקק זה רשות הרבים מהלכת בו בפועל, שאם לא כן לא היה נחשב לרשות הרבים. ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה.18א בהקשר מסויים אל הכוורת שדובר באופן טלטול שאין בו חיוב, מביאים את מה שאמר רב יהודה: האי זירזא דקני אותה חבילת קנים רמא וזקפיה, רמא וזקפיה שהשליכה והרימה, השליכה והרימה — לא מיחייב אינו מתחייב משום טילטולה ברשות הרבים עד דעקר ליה שיעקור אותה מעל גבי הקרקע, וכל עוד לא עקרה מעל גבי הקרקע — אף על פי שהוא מטלטלה דרך ארוכה — אין זה נחשב לעקירה והנחה האסורות על פי התורה, שכן תמיד נשאר חלק מן הקנים מונח.19ב עוד אמר מר החכם: יכול שיהא אדם עומד על האסקופה מפתן הדלת ויהא נוטל מבעל הבית העומד ברשות היחיד וכן נותן לו. וכמו כן במקום זה נוטל מעני העומד ברשות הרבים ונותן לו, כי מקום פטור אין בו כל צד איסור וחיוב בטלטול והוצאה בשבת, ושואלים: האי זאת האסקופה מאי מהי, באיזו איסקופה מדובר? שכן לאיסקופות שונות משמעות אחרת מבחינה הלכתית.20אילימא אם תאמר שהמדובר באסקופת רשות הרבים, וכגון באיסקופת מבוי שאינה גבוהה שלושה טפחים מעל פני הקרקע, ואינה מקורה, והלחי המציין את תחום המבוי לפנים ממנה — כיצד אפשר לומר שהוא נוטל מבעל הבית? הא מפיק הרי הוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים!21ואלא תאמר שמדובר באסקופת רשות היחיד, וכגון שהיא מקורה, או שהיא נמצאת לפנים מן הלחי המציין את תחום המבוי, או שהיא גבוהה עשרה טפחים ושטחה לכל הפחות ארבעה על ארבעה טפחים — כיצד אפשר לומר שהוא נוטל מן העני? הא קא מעייל הרי הוא מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד!22ואלא תאמר שהמדובר באסקופת כרמלית, וכגון שאינה גבוהה עשרה טפחים ואולם יש בשטחה ארבעה על ארבעה טפחים — איך אפשר לומר כי הוא נוטל ונותן, שמשמעו שמותר הדבר אפילו לכתחילה, והרי סוף סוף איסורא מיהא איתא איסור בכל זאת יש בכך, שאף שאין בכרמלית חיוב מן התורה, מכל מקום אסור הטלטול ממנה מדברי חכמים, וודאי אינו מותר לכתחילה!23אלא יש לומר כי המדובר הוא באסקופה שמקום פטור בעלמא בלבד הוא, ולכן אין בה איסור כלל. וכיצד יכול להיות דבר כזה — כגון דלית ביה שאין בה ארבעה על ארבעה טפחים, שאז איננה נחשבת כמקום לענין חיוב שבת. וכי הא דכי אתא וכמו הלכה זו שכאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: מקום שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים והוא מוגדר לעצמו — מותר גם לבני רשות היחיד וגם לבני רשות הרבים לכתף עליו בשבת, ובלבד שלא יחליפו חפצים מרשות זו לרשות זו.24ג עוד אמר מר החכם בתוספתא, שאף אדם העומד על האיסקופה יכול הוא ליטול חפץ מבעל הבית וכן ליתן לו, וכן ליטול מן העני וליתן לו, ובלבד שלא יחליפו ביניהם, שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, או נוטל מעני ונותן לבעל הבית. ואולם אם נטל ונתן — שלשתן פטורין. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה על רבא, שכן אמר רבא : המעביר חפץ מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות ברשות הרבים — אף על פי שהעבירו למעלה מתחומה של רשות הרבים
